ויפצל בהן פצלות

(נא ללמוד תחילה את המאמר וענתה בי צדקתי ביום מחר)

בראשית ל

לז         וַיִּקַּח לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח, וְלוּז וְעַרְמוֹן

              וַיְפַצֵּל בָּהֵן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת מַחְשׂף הַלָּבָן אֲשֶׁר עַל הַמַּקְלוֹת.

לח         וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּרְהָטִים בְּשִׁקֲתוֹת הַמָּיִם

              אֲשֶׁר תָּבֹאן הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת.

לט         וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן אֶל הַמַּקְלוֹת וַתֵּלַדְן הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים.

 

1.           "ויקח לו יעקב מקַל לִבנֶה לח ולוז וערמון" –

              א. מה מוסיפה המילה "לו", מדוע לא די היה לומר 'ויקח יעקב'?

ב. לשם מה מתארת התורה את פעולת הלקיחה של יעקב את המקלות, לכאורה די היה לומר 'ויפצל יעקב פצלות לבנות במקל לבנה לח ולוז וערמון' וכבר היה ברור מאליו שלקחם?

ג. יעקב אבינו לקח שלושה מקלות: אחד מעץ לִבנֶה, אחד מעץ לוז ואחד מעץ ערמון, מדוע אם כן נאמר שיעקב לקח "מקל" אחד?

ד. לשם מה חשוב לדעת את שמות העצים מהם לקח יעקב אבינו את המקלות?

2.           "ויפצל בהן פצלות לבנות" –

              א. מקל הוא ממין זכר[1], מדוע לא נאמר 'ויפצל בהם'?

ב. אומר רש"י ומפרשים נוספים, שמקל הלִבנֶה דווקא כשהוא לח הוא לבן ולכן הקפיד יעקב אבינו לקחת אותו לח. נשאלת השאלה: אם המקל עצמו הוא לבן מה שייך לפצל בו פצלות לבנות?

3.           "מחשֹף הלבן אשר על המקלות" – מה מוסיף לנו תיאור זה על "ויפצל בהן פצלות לבנות"?

4.           מדוע בכוחו של המעשה שיעקב עושה עם המקלות להוליד מן הצאן שצִבעו כהה ואחיד "עקֻדים נקֻדים וטלֻאים"?

5.           "ויצג את המקלות אשר פִּצל ברהטים בשקתות המים אשר תבֹאןָ הצאן לשתות לנֹכח הצאן ויחמנה בבֹאן לשתות" –

              א. מדוע לא השתמשה התורה בפועל 'וישם' כדי לתאר את שימת המקלות בשקתות המים, אלא דווקא בפועל "ויצג"? בפסוקים מא-מב לעומת זאת, נאמר: "ושֹם יעקב את המקלות לעיני הצאן… ובהעטיף הצאן לא ישים".

              ב. לשם מה הכפילות "ברהטים בשקתות המים", לכאורה די היה לומר 'בשקתות המים'?

              ג. "ויחמנה" – מדוע לא נאמר 'ותחמנה' כמו 'אשר תבואנה'? מה משמעות צורת הפועל המוזרה שבה לשון זכר – "ויחמו" מעורבת עם צורת הנקבה – "ותחמנה" כדברי החזקוני: "תיבת אנדרוגינוס"[2]?

              ד. "אשר תבֹאנה הצאן לשתות… בבֹאן לשתות" – לשם מה הכפילות?

6.           "ויחמו הצאן אל המקלות ותלדנה הצאן עקֻדים נקֻדים וטלֻאים" –

              א. מדוע לא נאמר 'ותחמנה' כמו "ותלדנה"? וכי הצאן הזכרים התעברו גם כן?      

              ב. לשם מה יש לשוב ולומר שהצאן התיַחם (התעבר) – הרי כבר נאמר "ויחמנה"?

              ג. מדוע לא נאמר 'ויחמו הצאן מן המקלות' – כתוצאה מן המקלות, אלא "אל המקלות"?

               

 

 

"ויקח לו יעקב מקל"

 

אילו פיצול המקלות היה מעשה טכני בלבד, 'פטנט' טבעי להוליד על ידו עקודים נקודים וטלואים לא היה נאמר "ויקח יעקב" אלא רק: 'ויפצל יעקב פצלות לבנות במקל לבנה לח ולוז וערמון'. תיאור הלקיחה מלמד שהיתה ליעקב אבינו כוונה עליונה במעשה זה[3]. הוא רצה לפעול פעולה רוחנית עמוקה המגלה את מדרגת החיים החדשה שיצאה אל הפועל עם לידת יוסף, באמצעות כלים גשמיים המבטאים אותה.

"ויקח לו מקל" – מקל זה נועד לו, למגמתו, כדי לחשוף את מדרגתה החדשה של המציאות. לפיכך אין זה מקרי כלל וכלל שבחר דווקא בסוגי העצים הללו: לִבנֶה לח, לוז וערמון.

מובא במדרש לקח טוב:

 

"לוז כנגד המקום שנראה אליו ד' שנאמר 'אל שדי נראה אלי בלוז'…

וערמון על שם ערמימות של לבן שהיה מחליף את משכורתו".

 

הלוז כפי שבארנו לעיל[4] מבטא את הנקודה הפנימית, האידאלית והנצחית החבויה עמוק בתוך המציאות – את מדרגת תיקונו של עולם ותחיית המתים העתידית החקוקות ביסוד הבריאה מראשיתה. אמת פנימית זו מכוסה בקליפות רבות של טומאה ושפלות מוסרית הנרמזות בערמון – לשון ערמומיות.

התורה מדגישה שיעקב אבינו לקח עץ לִבנֶה שהיה דווקא לח. כאמור מפני שרק כאשר הוא לח הוא לבן. מקל הלִבנֶה הלח מבטא את כוח החיים הכללי כפי שהוא במקוריותו. הצבע הלבן כולל את כל מגוון הצבעים האפשריים, ומלמד על אחדותם של כוחות החיים: הטובים והאידאליים – "לוז", וגם הרעים והמחריבים – "ערמון". כולם יחד מוציאים לפועל את המגמה העליונה של הופעת הטוב האלוקי בעולם.

על אף שיעקב אבינו לוקח שלושה ענפים שונים הם נקראים "מקל" אחד, מפני שיעקב אבינו מבקש לברר שכל כוחות החיים הם פועל יוצא של מגמה אחת.

פיצול המקלות וחשיפת הלובן שבהם, מבטא את חפצו של יעקב אבינו לחשוף את כוח החיים האחדותי העליון שביסוד המציאות, שהוא מקור כל כוחות החיים הגלויים, ומקור כל הצבעים והסגנונות השונים. גילויו יאפשר את הופעת הכוחות והצבעים הרבים הכלולים בו. כך גם מעיזים שצבעם אחיד יוולדו עקודים נקודים וטלואים. אז יתגלה שכל עושר גווניו של עולם הטבע מבטא ומוציא לפועל את האידאל האלוקי האחד.

"ויפצל בהן פצלות" – באמצעות שינוי הלשון מזכר לנקבה וכן להפך התורה מוסרת מסר. לדוגמה: בחומש שמות נאמר על בנות יתרו: "ויבֹאו הרֹעים ויגרשום"[5]. נשאלת השאלה מדוע לא נאמר 'ויגרשון' בלשון נקבה? מסביר בעל הכתב והקבלה שם: "בא מ"ם הזכר להורות שלא היו הגירושין מסִבת הבנות עצמן כי אם מסיבת אביהן". לרועים לא היתה בעיה עם הבנות מצד עצמן אלא עם אביהן. תוכן זה התברר באמצעות השינוי מלשון נקבה ללשון זכר. כך גם כאן. העובדה שהתורה לא כתבה 'ויפצל בהם [במקלות] פצלות' אלא דווקא "בהן" בלשון נקבה, מורה שיעקב אבינו לא פיצל במקלות פצלות מצד המקלות עצמם – מצד תכונה שימושית ידועה הקיימת בהם, אלא מצד התוכן האידאי שהם מבטאים.

מאותה סיבה לא נאמר רק "ויפצל בהן פצלות לבנות" אלא גם "מחשֹף הלבן אשר על המקלות". המטרה לא היתה רק ליצור מקלות מנומרים בשחור ולבן[6], אלא לחשוף את הלבן, דהיינו את המגמה הפנימית האחדותית שביסוד המציאות שתהיה "על המקלות" – שתופיע בגלוי בכל כוחות החיים, וכל המציאות החיצונית תהיה הבעה שלמה שלה.

ראינו שמקל הלבנה מבטא את הצד הכללי הנשמתי של המציאות הכולל בתוכו את כל קשת הכוחות והגוונים השונים. אם כן לשם מה יש לפצל בו פצלות לבנות הוא הרי ממילא לבן?

קיים פער גדול בעולם בין האמת האלוקית לבין אפשרות גילויה. כך גם הצד הכללי, האידאי והאחדותי של החיים עדיין נתפס בצורה חלקית במושגי החושים המוגבלים, ועל כן גם בו יש לחשוף את הצד הכללי והאידאלי. למשל הקשר שבין האיש לאישה נובע מקשר נשמתי עמוק מאוד הקודם אפילו ללידתם[7] והוא יצירה אלוקית: "אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה". הקשר הזוגי מגלם הופעת שכינה – חיים אלוקיים אחדותיים שהביטוי הגלוי שלהם הוא אהבה ואחוה שלום ורעות. אבל מוסד הנישואין שכולו קודש נתפס על פי רוב כאמצעי למילוי צרכי החיים הטבעיים. כדי לטפח את איכותם הפנימית של חיי הנישואין יש צורך לחזור ולברר את המשמעות האמיתית העומדת ביסוד הקשר בין בני הזוג. כך גם יעקב אבינו בפצלו פצלות לבנות במקל שהוא לבן ממילא, מבקש לחשוף את הצד האחדותי והאידאלי גם בהופעות החיים שהן אידאליות מצד עצמן.

 

 

"ויצג את המקלות אשר פצל"

 

"ויצג את המקלות" – שאלנו, מדוע לא נאמר 'וישם את המקלות' אלא דווקא "ויצג". הפועל "לשים" במקרא מבטא סדר ושיטתיות[8], ואילו 'להציג' משמעותו פשוטה: להעמיד את המקלות כדי להראותם. על כן השימוש של התורה בפועל 'להציג' בנוגע למקלות רומז שהפעולה שעשה יעקב אבינו לא היתה אז שיטה קבועה וידועה בעולם לריבוי תולדות. ייחום הצאן באמצעות המקלות היתה פעולה רוחנית ביסודה שגילתה מדרגת חיים שלמה מאוד בתוך המציאות שמכוחה הפכה לשיטה ידועה בעולם לריבוי המינים בגוונים שונים.

 

"ויצג את המקלות ברהטים בשקתות המים" – שקתות המים הן הבריכות העשויות למילויין במים לצורך השקיית הצאן, ואילו הרהטים הם התְעָלות המובילות את המים לבריכות הללו. הן נקראות רהטים כי 'רהט' בארמית פירושו 'ריצה' והתְעָלות הן מקום "מרוצת המים"[9] אל הבריכות.

אילו התורה היתה רוצה לומר שיעקב אבינו הציג את המקלות גם ברהטים וגם בשקתות המים היתה צריכה לכתוב 'ברהטים וּבשקתות המים' בוי"ו החיבור. אולם סגנון הכתוב "ברהטים בשקתות המים" המורה כאילו היו הם דבר אחד, מבטא את המדרגה היוצאת אל הפועל דרך מעשה המקלות: אחדות בין האמצעים – הרהטים, לבין המטרה – השקתות. נולדה מדרגת חיים עתידית שבה טעם העץ כטעם הפרי[10] – כל הפרטים מאירים בפועל את הארת הנשמה. מדרגת חיים אחדותית זו באה לידי ביטוי גם בכך שהצאן הנקבות הסתדרו מעצמן לנֹכח הצאן הזכרים כשבאו לשתות:

"אשר תבֹאןָ הצאן [הנקבות] לשתות לנֹכח הצאן [הזכרים]" – אינסטינקט ההזדווגות הופיע בהם מאליו. תכונת האחדות בבריאה נחשפה כתכונתה הטבעית והעצמית.

"ויחמנה בבֹאן לשתות" – אילו היה כתוב רק 'ויחמנה' היינו מבינים שהנקבות התעברו מן הזכרים על יד הרהטים ושקתות המים. אולם ההדגשה החוזרת של התורה "בבואן לשתות" מכוונת אותנו להבין שבדרך נס הנקבות התעברו מעצם בואן לשתות ולא נזקקו לזכרים:

 

"אמר רבי הושעיה:

נעשו המים זרע בתוך מעיהם ולא היו חסֵירות  [להזדווג בפועל לזכרים]

אלא [להתרקמות] צורת הוָלד בלבד"[11].

 

ראינו שצורת הפועל "ויחמנה" מורכבת מצורת הזכר "ויחמו" עם צורת הנקבה "ותחמנה". ללמדנו על האחדות המהותית שבין הזכר והנקבה כפי שהתגלה כאן.

מה משמעות הדבר שזרע הזכר נזרע בנקבה מעצם שתייתה למולו עוד לפני ההזדווגות?

הזיקה של הנקבה לזכר איננו חיצוני לה אלא מהות חייה, כפי שרואים זאת גם ביחס שבין האיש לאישה: "ואל אישך תשוקתך"[12], "כי מאיש לקחה זאת"[13]. האישה מכילה בקרבה את צורת האיש ועומק רצונה הוא לגלות ולהוציא מן הכוח אל הפועל את תכונת האיש ומעלותיו. הקשר בין הזכר לנקבה הוא ביטוי ליחס שבין הבריאה ליוצרה. על כן התופעה הפלאית שהתרחשה על יד שקתות המים היתה ביטוי ממשי לאמת הפנימית והעמוקה של המציאות שנחשפה אז. בצורת ההתרבות המיוחדת של הצאן התבררה מדרגתו המקורית של העולם שהוא צמא לאל חי ושהצימאון הזה חי בקרבו והוא מהותו העצמית.

 

"ויחמו הצאן אל המקלות" – מילים אלו האמורות על הזכרים ונקבות הצאן כאחד מהוות הסבר לתופעה הפלאית שהתרחשה כאן. הצאן התיַחם לא כתוצאה מן המקלות – שאז היה נאמר 'מן המקלות' – אלא מתוך שקיקתו הטבעית "אל המקלות", אל התוכן הרוחני שהשתקף דרכם: גילוי המהות הפנימית והאידאלית של המציאות. הצאן שיעקב אבינו עבר בתוכו ביום לידת יוסף התעלה להביע את שקיקת המציאות להופעת תוכנה האחדותי. האחדות הגמורה שבין הזכר והנקבה שהתגלתה כעצמית וטבעית מתבטאת בדברי הכתוב: "ויחמו הצאן" – כביכול גם הזכרים התעברו ולא רק הנקבות.

 

---

[1] ראה זכריה יא ז,יד. הושע ד יב.

[2] לפסוק לח.

[3] תנחומא בחוקותי ג: "אין לשון ויקח אלא לשון עילוי".

[4] עיין במאמר ואולם לוז שם העיר לראשונה

[5] שמות ב יז.

[6] עיין רש"י לפסוק לז ד"ה "פצלות".

[7] סוטה ב ע"א: "אמר רב יהודה אמר רב ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני".

[8] עיין שמות טו כה. כא א. ועיין לעיל עמ' … על הפסוק "וישם מראשותיו".

[9] רש"י לפסוק לח ד"ה "ברהטים".

[10] עיין לאמונת עתנו ה' עמ' צה-צו.

[11] בראשית רבה עג י.

[12] בראשית ג טז.

[13] שם ב כג.

[14] עיין לעיל עמ'…

פורסם על ידי raisingyoursoul בתאריך 26/02/2013

https://raisingyoursoul.wordpress.com/2013/02/26/%d7%95%d7%99%d7%a4%d7%a6%d7%9c-%d7%91%d7%94%d7%9f-%d7%a4%d7%a6%d7%9c%d7%95%d7%aa/