טו וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת
וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר.
טז כֵּן יִהְיֶה תָמִיד הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ וּמַרְאֵה אֵשׁ לָיְלָה.
יז וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
יח עַל פִּי ד' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ד' יַחֲנוּ
כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ.
יט וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים
וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת ד' וְלֹא יִסָּעוּ.
כ וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן
עַל פִּי ד' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ד' יִסָּעוּ.
כא וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ
אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ.
כב אוֹ יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו
יַחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ וּבְהֵעָלֹתוֹ יִסָּעוּ.
כג עַל פִּי ד' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ד' יִסָּעוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ד' שָׁמָרוּ עַל פִּי ד' בְּיַד משֶׁה.
- בסוף פרשת פקודי כבר מובאת תמצית עניינם של הפסוקים שלפנינו: "ויכס הענן את אֹהל מועד… ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם. ואם לא יעלה הענן ולא יסעו עד יום העלֹתו. כי ענן ד' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם"[1]. לשם מה יש לחזור על העניין[2]?
- "וביום הקים את המשכן" – לשם מה פותח הפסוק בוי"ו החיבור?
- "כסה הענן את המשכן לאהל העדֻת" – מה מוסיפות המילים "לאהל העדֻת"?
- מדוע המילה "משכן" חוזרת על עצמה שלוש פעמים בפסוק טו?
- "כן יהיה תמיד הענן יכסנו ומראה אש לילה" –
א. מן הפסוק הקודם כבר ברור שהענן יכסה את המשכן כמראה אש בלילה. מה אפוא מוסיף פסוק זה?
ב. "ומראה אש לילה" – מדוע לא נאמר 'ומראה אש בלילה'?
- "ולפי העלות הענן" – שואל הרא"ם:
"ולפי עלות הענן מיבעי ליה [היה צריך להיות כתוב], שהוא מבנין הקל,
לא העלות שהוא מבנין נפעל"[3].
- בהשוואה לאמור בסוף פרשת פקודי: "ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל" לפסוק יז: "ולפי העלות הענן מעל האהל ואחרי כן יסעו בני ישראל" מתעוררות שלוש שאלות:
א. מדוע נאמר "לפי העלות" ולא 'בהעלות'?
ב. מדוע נאמר "מעל האֹהל" ולא 'מעל המשכן'?
ג. מה מוסיף הביטוי "ואחרי כן"?
- "ואחרי כן יסעו ב נ י י ש ר א ל ובמקום אשר ישכֹּן שם הענן שם יחנו ב נ י י ש ר א ל על פי ד' יסעו ב נ י י ש ר א ל ועל פי ד' יחנו" –
א. לשם מה הכפילות בתיאור "שם"?
ב. לשם מה יש להזכיר שלוש פעמים ברצף את הנושא: "בני ישראל"?
ג. "על פי ד' יסעו בני ישראל ועל פי ד' יחנו" – לשם מה הכפילות בביטוי "על פי ד'"? לכאורה די לומר 'על פי ד' יסעו ויחנו'.
- מדוע המאמר 'על פי ד' יסעו ועל פי ד' יחנו' חוזר על עצמו שלוש פעמים כמעין פזמון של הפסוקים?
- מדוע בפעם הראשונה שהוזכר תיאור הנסיעה הוא קדם לתיאור החנייה, ואילו בפעמיים הבאות הוקדם תיאור החנייה לנסיעה?
- "ובהאריך הענן על המשכן ימים רבים ושמרו בני ישראל את משמרת ד' ולא יסעו" – לשם מה נאמר 'ושמרו את משמרת ד"? אם הכוונה שהיו נאמנים להדרכה האלוקית מתי לנסוע, הרי זה היה גם בכל המקרים האחרים: אם יהיה הענן ימים מספר, או מערב עד בוקר וכד'.
- מדוע התיאור כי בני ישראל שמרו את משמרת ד' חוזר פעמיים: גם בפסוק יט וגם בפסוק כג?
"כסה הענן את המשכן לאהל העדֻת"
בפסוקים שלפנינו יש פזמון חוזר: "על פי ד' יחנו ועל פי ד' יסעו". ללמדנו שהפסוקים הם למעשה שיר; שיר הלל לעם ישראל, כפי שיתבאר, ולו שלושה בתים:
הבית הראשון מפסוק טו עד יז עוסק בכיוונים ובמקומות שבהם חנו.
הבית השני מאמצע פסוק יח עד אמצע פסוק כ עוסק במשך זמן החניה באופן כללי: "בהאריך הענן" – זמן חניה ארוך, או "יש אשר יהיה הענן ימים מספר" – זמן חניה קצר.
הבית השלישי מפסוק כא עד כב עוסק במשך הזמן הבלתי צפוי של החניות והמסעות.
הבית הראשון של השיר:
"וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן לאֹהל העדֻת" – הענן כפי שהתבאר במקום אחר, מבטא את יראת הרוממות מפני ד' ואת הענווה כלפי האידאלים האלוקיים הנשגבים מדעת אנוש. רק מעמד נפש זה מאפשר את השראת השכינה ויכולת ההשגה בדעת אלוקים, לפיכך אם אין ענן אין משכן.
"כסה הענן את המשכן לאֹהל העדֻת" – הרב הירש מבאר שהלמ"ד מורה על: לכיוון, לכיוון אוהל העדות שהוא קודש הקודשים[4]:
"ל' של 'לאהל העדת' מציינת את הכיוון של 'כִּסה הענן'.
הענן כיסה את המשכן בכיוון למקום העדות [כשהוא נוטה לכיוון קודש הקודשים]…
ועל ידי כך נתגלה שהשראת השכינה בישראל תלויה בתורה"[5].
הענן כיסה את המשכן באופן המברר כי ארון הברית הוא מרכזו. ללא הארון אין משמעות למשכן. כל עבודות המשכן מוציאות לפועל את שפע החיים האלוקיים הגלומים בתורה, שהיא לעילא לעילא מכל יכולת השגה וביטוי. לב החיים של האומה הוא התורה, והדבקות בה ובמצוותיה מאפשרת למציאות להיות בית קיבול לשכינה.
עוד מבאר הרב הירש שוי"ו החיבור הפותחת את הסוגיה מורה על הקשר לעניין הקודם – למצוות הפסח:
"וביום – ו' של 'וביום' מוסיף על עניין הראשון,
ומכאן שפרשה זו היא המשך טבעי לפרשה הקודמת וקשורה אליה בקשר הדוק… הרעיון היסודי של פסח מצרים: כצאן מרעיתו של ד' ילך ישראל אחרי רועהו
ויקבל על עצמו הנהגת ד'… כל משפחות ישראל, הניגשות אל ד' בקרבנות פסחיהם, אינן מבטאות אלא ש'על פי ד' יחנו ועל פי ד' יסעו': הם ישכנו במקום שד' יקבע להם, וילכו אל המקום שד' ינחם אליו. והפסוקים הבאים יראו,
איך למדו וקיימו את הייעוד הזה והלכו אחרי ד' בהתמסרות"[6].
התנהלות בני ישראל במדבר שהייתה אך ורק על פי ד' מחדדת בבהירות מהי ייחודיותה של היצירה האלוקית שנוצרה ביציאת מצרים: "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" – נוצר עם שכל מהותו היא להאיר את אור ד' בעולם ועל כן אין לו מעצמו כלום. העם הזה מותאם בהתאמה גמורה לרצון האלוקי כפי שיתבאר מדרך נסיעתם וחנייתם בפסוקים הבאים.
בפסוקים אלו מופיע השורש שכ"ן עשר פעמים: שבע פעמים נאמר "משכן", פעמיים "ישכֹּן" ופעם "לשכֹּן". המהר"ל מסביר שהמספר עשר מורה על ריבוי שהוא כלל אחד[7]. לפיכך הפסוקים הללו מביעים את שלמות השראת השכינה בישראל המאירה את כל פרטי החיים לאורה והופכת את מחנה ישראל למחנה אורגני אחד שבו הכל 'אומר כבוד' – מופיע את כבוד ד'.
"ובערב יהיה על המשכן כמראה אש עד בוקר כן יהיה תמיד" – מתיאור זה כבר מובן שבלילה הענן היה נראה כאש. מה אם כן מוסיפות המילים: "הענן יכסנו ומראה אש לילה"?
אילו התורה הייתה רוצה לומר שבלילה היה לענן מראה אש הייתה כותבת 'ומראה אש בלילה'. מה עוד שתוכן זה כבר נאמר בחלקו השני של פסוק טו. לפיכך התורה באה להשמיענו שהלילה בעצמו הפך למראה אש. כלומר, מתוך רוממות הקודש שישראל היו נתונים בה ידעו להביט גם על מצבי הלילה והחשיכה בפרספקטיבה של אש, של האור הגדול המתרקם בעדם. הלילה לא גרם לערפול וטשטוש מושגי האמונה, הם היו בהירים גם במצבים החשוכים. עם ישראל התרומם לקלוט את האור המתרקם בחשכת הלילה, את הצמיחה ושכלול החיים המתרחשים במצבי הקושי והמשבר.
"כן יהיה תמיד הענן יכסנו ומראה אש לילה" – החידוש הנוסף בפסוק הזה הוא שהענן המכסה את המשכן הוא ביטוי לכך שהענן "יכסנו" – אותנו[8]. הקב"ה עוטף את עמו ישראל באהבה בענני כבוד המולידים בו ענווה ויראת הרוממות ומביאים אותו להשגות עליונות של "ומראה אש לילה".
"על פי ד' יסעו ועל פי ד' יחנו"
"ולפי העלות הענן מעל האֹהל ואחרי כן יסעו בני ישראל" – המלבי"ם מבאר מדוע נאמר כאן "לפי העלות" ולא 'בהעלות' ומדוע נוסף התיאור "ואחרי כן":
"ואמר לפי, ואחרי כן – רצה לומר שהיה [הענן] משמש לאות אל איזה צד יסעו,
שאל הצד שפנה הענן אל צד הזה נסעו שעל זה אמר 'ולפי העלות',
והיה לאות אימתי התחילו לנסוע שזה אחר שנסתלק הענן לגמרי
ועל זה אמר ואחרי כן יסעו"[9].
בסוף פרשת פקודי רצתה התורה לתאר את תפקיד הענן במסעות ובחניות: "ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם. ואם לא יעלה הענן ולא יסעו עד יום העלֹתו". אולם פה מגמת התורה היא לתאר את דבקותם המוחלטת של בני ישראל ברצון ד'. לכן הוסיפה התורה לתאר שהענן גם סימן את כיוון הנסיעה ורק לאחר שהורה את הכיוון "ואחרי כן יסעו". כלומר, בני ישראל לא פסעו אף פסיעה אחת מדעתם, כל צעד ושעל היה על פי ההכוונה האלוקית.
כיוון שהמילה "לפי העלות הענן" מורה על הכיוון מובן מדוע כתבה התורה "ולפי העלות הענן מעל האֹהל [אוהל העדות, קודש הקודשים]" ולא 'מעל המשכן'. כפי שהתבאר לעיל הענן היה מוּטֶה לכיוון אוהל העדות ולכן טרם החלו לנסוע שינה הענן את כיוונו לאוהל העדות לכיוון שאליו היו צריכים לנסוע. הענן המכוון לאוהל העדות הוא הענן שהראה את כיוון הנסיעה. להורות שכיווני הנסיעה נקבעו על פי מגמת התורה, על פי התכנית האלוקית להופעתה.
כך מסביר ה'שפתי כהן' מדוע נאמר 'בהעלות הענן' ולא 'בעלות':
"לא אמר ולפי עלות הענן אלא העלות – לומר שעלייתו וחנייתו
כפי דבריהם של ישראל ועל פי מעשיהם"[10].
הענן לא עלה מעצמו באופן שרירותי אלא היה נפעל ממדרגת המציאות, כפי מה שהיא הזקיקה את המסע או החנייה על מנת לקדם באמצעותם את הופעת התורה באומה.
"ובמקום אשר ישכּן שם הענן שם יחנו בני ישראל" – כאן הכתוב מתייחס למקומות השונים שאליהם נסעו ובהם חנו. אילו התורה הייתה מעוניינת לתאר רק את הציות של בני ישראל להדרכה האלוקית די היה לומר 'ובמקום אשר ישכון הענן יחנו בני ישראל'. אבל ההדגשה "שם", "שם" מורה:
א. שהענן לא שכן בכל מקום באופן אקראי אלא דווקא "שם". הייתה תכנית אלוקית עליונה בהגעה לכל מקום ומקום. בכל אחד מן המקומות התרחש בירור מיוחד בחיי האומה והייתה התאמה גמורה בין המקום שאליו הגיעו ובין קומת החיים שהייתה אמורה להתחדש בו.
ב. "שם יחנו בני ישראל" – בני ישראל לא רק חנו בצייתנות חיצונית – בעל כורחם, אלא "שם יחנו" – התרוממו להזדהות עם החפץ האלוקי ורצו להשתייך אל המדרגה המיוחדת שהייתה אמורה לצאת אל הפועל באותו המקום. הם העריכו את המקומות שאליהם הגיעו לא מצד הנוחות ותנאי השטח, אלא התעלו לשמוח במגמה האידאלית היוצאת אל הפועל בכל מקום – בַּזכות להשתייך לחיים האלוקיים ולדבוק בהם.
ומובא בפירוש אור החיים הקדוש:
"בא הכתוב לסדר כל בחינות הנהגת הענן,
וללמד שבחן של ישראל שהיו חפצים באשר יחפוץ ד'"[11].
מכאן יובן מדוע הוזכרו "בני ישראל" שלוש פעמים ברצף. השם בני ישראל מצביע על מעלתם העליונה – "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל"[12]. עם ישראל התעלה מעל כל המאווים הפרטיים והתגלתה מהותו האצילית וכישרונו האלוקי – "לכתך אחרי במדבר". ההליכה "אחרי ד'" זו מגמתו של עם ד', זה האידאל של חייו וייעודם, מקור שמחת החיים וכל חיוניותם.
"על פי ד' יחנו ועל פי ד' יסעו" – הפזמון של השיר מביע את עצמיותם הטהורה של ישראל שאין להם מעצמם ולא כלום. הנסיעה והחנייה היו שוות לעניין "על פי ד'". כלומר, השמחה בנסיעה הייתה כמו בחנייה. הם שמחו בכל מצב – גם בנסיעה וגם בחנייה מפני שלא נסעו וחנו כלל על פי איזושהי מגמה פרטית. הם ידעו שבכל מצב ובכל מקום הם מוציאים לפועל תכלית אלוקית נצחית.
הבית השני של השיר:
"כל ימי אשר ישכּן הענן יחנו" – זהו תיאור כללי האומר שבני ישראל חנו ככל שנדרש "שלא היו חוששים לרצונם"[13] – לא רצונם הפרטי הכתיב את חייהם. לאחריו בא פירוט:
"ובהאריך הענן על המשכן ימים רבים ושמרו בני ישראל את משמרת ד' ולא יסעו" – חניה שנמשכה ימים רבים הייתה יכולה לעורר בעם אי שקט וחוסר סבלנות מפני שטבע האדם הוא שרוצה להתקדם, להגיע מהר ככל האפשר למחוז חפצו, לכן יקוץ בהשתהות ממושכת במקום אחד. לכן דווקא "בהאריך הענן על המשכן ימים רבים" מתגלה נאמנותם העילאית של בני ישראל ש"לא היו קצים בעכבת החניה"[14].
עוד יש מקום לומר שהתיאור "ושמרו בני ישראל את משמרת ד'" מרמז שבחניות הארוכות בני ישראל ניצלו את הזמן לעסוק בתורה[15] ולהתחזק בשמירת המצוות, ויש אומרים שאף הוסיפו להן גדרים וסייגים[16].
"ויש אשר יהיה הענן ימים מספר [ימים מועטים[17]] על המשכן על פי ד' יחנו ועל פי ד' יסעו" – השווה הכתוב הימים הרבים לימים המועטים – בשני המקרים שמחו בני ישראל "שלא היו חפצים אלא לעשות מאמר ד'". המסעות והחניות חושפים את הזהות המוחלטת בין רצון ד' לעם קרובו – חסידיו.
"על פי ד' יחנו ועל פי ד' יסעו" – כאן הקדים הכתוב את החנייה לנסיעה כי הנושא של הבית הוא משך זמן החנייה.
הבית השלישי של השיר:
התורה מתארת את משך זמן הנסיעה והחנייה שלא היו כלל וכלל על פי איזשהו סדר הגיוני צפוי מראש. אומר רבנו בחיי:
"והנה הלוכן היה בלתי מסודר כשהיו עומדים במקום אחד תשע עשרה שנה
ובמקום אחר יום או לילה בלבד, אבל הכל היה בשיעור אלהיי"[18].
"ויש אשר יהיה הענן מערב עד בקר ונעלה הענן בבקר ונסעו או יומם ולילה ונעלה הענן ונסעו" – התורה מתארת כאן שתי חניות שהאחת קשה מן השנייה:
א. החנייה "מערב עד בֹּקר" – היא חניית לילה. תמיד בתחילת הלילה ידעו בני ישראל אם הם נוסעים למחרת או לא, כפי שמובא בחז"ל:
"על פי ד' ביד משה – על פי משה כיצד?
משה היה אומר [להם] מבערב: בהשכמה אתם יוצאים"[19].
אבל חניית הלילה הייתה כל כך קצרה "שלא נחו כל צרכם"[20].
ב. בחנייה של "יומם ולילה" – במהלך כל היום לא ידעו אם למחרת הם נוסעים או לא, כי רק בלילה נאמר להם מפי משה. לכן היה להם טורח גדול בזה, כדברי הנצי"ב:
"או יומם ולילה – זהו רבותא [שבח] יותר. דאם לא היו עומדים אלא לילה
ידע משה שילכו למחרת והודיעם ולא פשטו אהליהם ולא היה טורח כל כך במסעם.
אבל אם היה יום ולילה ולא נודע למשה בשעת חנייתם מזה
והחלו לפשוט את אהליהם ובמשך מועט חזרו וקִפלו"[21].
מוסיף הספורנו:
"או יומים או חֹדש או ימים – … בקצת אלה הזמנים
לא היה להם פנאי לסדר ענינים ועניני מקניהם, ובקצתם כבר הכינו וסידרו,
וכמו רגע היו מסתלקין תיכף והורסים כל הכנותיהם"[22].
אומר האברבנאל:
"אבל הם לרוב הכנעתם היו מיד נוסעים… והכלל,
שאין פוצה פה מהם ומצפצף בתרעומת על זה"[23].
בפסוק יט נאמר: "ושמרו בני ישראל את משמרת ד'" ואילו בפסוק המסיים את השירה נאמר בסדר הפוך: "את משמרת ד' שמרו". בפסוק יט בני ישראל קודמים למשמרת ד' מפני שבמסעות ובחניות התגלתה שקיקתם הטבעית אחר הרצון האלוקי – "משכני אחריך נרוצה". שמירת משמרת ד' היא טבעם העצמי המתפרץ בהליכתם במדבר.
אבל בפסוק כג החותם את השירה, משמרת ד' קודמת ל"שמרו" בני ישראל. ללמדנו שבני ישראל לא שמרו את משמרת ד' רק מצד הרגש הישראלי הבריא הנסחף אחר ד' אלוקיו אלא גם מתוך לימוד תורה והכרה שכלית בערכם האידאלי והאין-סופי של דרכי ד' ומידותיו, המכוונות בדיוק מופלא לטובת בניין העולם ותיקונו במלכות שדי.
[1] שמות מ לד-לח.
[2] אברבנאל השאלה התשיעית לפרשת בהעלותך: "וכבר נאמר זה במקומו בסוף סדר פקודי… ואם כל זה נאמר שם מה צורך היה לכתבו שנית במקום הזה".
[3] מזרחי לפסוק יז.
[4] עיין גם העמק דבר על הפסוק שמסביר כי אוהל מועד הוא ההיכל ואילו אוהל העדות בו היו לוחות העדות הוא קודש הקודשים.
[5] הרב הירש לפסוק טו ד"ה לאהל העדת.
[6] שם ד"ה וביום.
[7] נתיב התורה פרק א. עיין בהרחבה נ' גאל-דור, זרע אברהם אֹהבי א' תש"ע עמ' 29-21.
[8] על פי פירוש שפתי כהן לפסוק טו.
[9] מלבי"ם לפסוק יז.
[10] שפתי כהן לפסוק יז.
[11] אור החיים לפסוק יח.
[12] בראשית לב כט.
[13] אברבנאל במדבר ט י.
[14] אור החיים לפסוק כב.
[15] פנים יפות במדבר ט יט.
[16] על דרך האמור בכתובות כא ע"א: "ושמרתם את משמרתי – עשו משמרת למשמרתי".
[17] על פי רש"י לפסוק.
[18] רבנו בחיי במדבר לג ב.
[19] ברייתא דמלאכת המשכן פרק י"ג, מובא בתורה שלמה במדבר ט סעיף עד.
[20] העמק דבר לפסוק כא.
[21] שם.
[22] ספורנו לפסוק כב.
[23] אברבנאל לפסוק י.
תנ"ך בגובה הנשמה 