"ואלה שמות"
פרק א
א וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה
אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ.
ב רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה.
ג יִשָּׂשׂכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִן.
ד דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר.
ה וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ
וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם.
1. "ואלה שמות" – מדוע פותח החומש בוי"ו החיבור?
2. בפרשת 'ויגש'[1] כבר מופיעה רשימת כל בני ישראל הבאים מצרימה המפרטת את כל הצאצאים ומונה אותם כשבעים נפש. לשם מה אם כן יש לחזור על רשימת השבטים ומניין הנפשות גם בתחילת ספר שמות?
3. "הבאים מצרימה" –
א. מדוע "באים" בהווה?
ב. מדוע לא נאמר 'היורדים מצרימה', כפי שנאמר על אברהם: "וירד אברם מצרימה"[2] וליצחק "אל תרד מצרימה"[3] וליעקב "אל תירא מרדה מצרימה"[4]?
4. "את יעקב איש וביתו באו" –
א. מה מוסיף המידע שכל אחד בא עם בני ביתו?
ב. מדוע לא נאמר 'עִם יעקב' אלא דווקא "את יעקב"?
ב. מדוע יש צורך לומר גם '"באו" בעבר לאחר שכבר נאמר "באים" בהווה?
5. "ויהי כל נפש יֹצאי ירך יעקב שבעים נפש" –
א. מה היה חסר הפסוק ללא המילה "ויהי"?
ב. "יֹצאי ירך יעקב" – וכי לא ידענו ששִבעים הנפש שבאו מצרימה הם בניו ובני בניו של יעקב אבינו, יוצאי ירכו?
ג. האם יש חשיבות מיוחדת לכך שבני ישראל בירידתם למצרים מנו שבעים נפש דווקא?
6. "ויוסף היה במצרים" – וכי לא ידענו זאת?
"ואלה שמות"
רשימת שמות בני ישראל החוזרת כאן בוודאי שאין מגמתה לומר מי הבאים מצרימה. מידע זה כבר נמסר ביתר פירוט בספר בראשית. מהי אם כן הסיבה המהותית לחזרה?
ספר שמות מתחיל במילים " וְ אלה שמות" בתוספת וי"ו החיבור:
"אמר רבי אבהו: כל מקום שנאמר 'אלה' פסל את הראשונים
'ואלה' מוסיף שבח על הראשונים"[5].
במעבר מסוף ספר בראשית לתחילת ספר שמות ישנה תוספת שבח, עליית מדרגה. מהי קומת החיים החדשה המתווספת בספר שמות?
ספר בראשית וכל תקופת האבות עם כל גודלם, ענקיותם וצדקותם אינם אלא הכנה והכשרת הדרך להופעת האומה הישראלית. בספר בראשית הונחו ונוצקו היסודות האיתנים להופעת ה'גוי הגדול' עליו נתבשר אברהם אבינו כבר בראשית דרכו. בספר שמות מתגשמת תכלית זו בפועל ממש – נולד עם ישראל. הפכנו ממשפחה, משבטים, לעם[6]. לפיכך רשימת בני ישראל החוזרת על עצמה איננה חזרה בעלמא אלא הגדרת מעמדם החדש של בני יעקב. מעמדם בספר שמות שונה באופן מהותי מזה שבספר בראשית. בני יעקב בספר שמות הם כבר חלקים של הווית חיים לאומית, כללית ושלמה – עם ישראל! הראשון שקלט את הווית החיים החדשה שנולדה כאן היה פרעה[7]: "ויאמר אל עמו הנה עַם בני ישראל רב ועצום ממנו"[8].
אמנם שמותיהם של השבטים בספר שמות זהים לגמרי לאלו שבספר בראשית אך בעומק העניין שם חדש קורָא להם, מהות חדשה נזרעה בהם. אומרים חז"ל[9] שאם בספר בראשית ראובן נקרא כך על שם צערה הפרטי של לאה אִמו "כי אמרה כי ראה ד' בעניי"[10] הרי שבספר שמות הוא נקרא כך על שם "ראה ראיתי את עני עמי"[11]. ואם יהודה נקרא בספר בראשית על שם הודאת אִמו לד' על החסד האלוקי עִמה בלידת הבן הרביעי – "ותאמר הפעם אודה את ד'"[12], הרי שבחומש שמות הוא נקרא יהודה "על שם שהודו לקב"ה" בשירת הים, וכן הלאה לגבי שאר השבטים. בספר שמות מתברר תוכן החיים הכלל-ישראלי שהיה נשמת כל האירועים וההתפתחויות בחיי האבות והאִמהות. בחייהם הפרטיים היה גלום כל העתיד. כל פרט באירועי חייהם היה ביטוי למגמת החיים הלאומית הכללית.
"הבאים מצרימה"
בני ישראל אינם יורדים מצרימה אלא "באים" אליה. הירידה למצרים מסמנת את ההזדקקות לה, אולם הַבִּיאה לשם מסמנת את המטרה האלוקית האידאית שבירידה.
מובא במדרש החפץ:
"הבאים מצרימה – והלא היא ירידה מארץ ישראל למצרים
שנאמר: 'היורדים מצרים לעזרה'[13], ונאמר: 'רדו ושברו שמה'?
אלא שזו ברשות האל"[14].
לירידת בני ישראל למצרים מגמה אלוקית עליונה שמכוחה הם "באים" לשם. הם אינם באים לשָם רק מפני שיש רעב בארץ והדרך היחידה להתפרנס היא במצרים. במקרה כזה היו שולחים נציגים מן המשפחה לשבור בר, והיֶתר היו נשארים בארץ.
אומר אור החיים הקדוש:
"וזה לך האות איש וביתו באו כאדם המכין עצמו על הדבר
ואִלו ירדו למצרים לסיבה ידועה [קיומית, תועלתית]
לא היו עוקרים דירתם ובאים
והיו באים ביאת עראי ורגליהם רגל ישרה לשוב ארצה כנען"[15].
בני ישראל ירדו למצרים מתוך כוונה אידאלית "לקבל גזרת מלך לסבול עול הגלות… [ו]היו חפצים בדבר"[16], זו היתה מדרגתם – מלאי מסירות נפש לשאת את הייסורים באהבה.
כעת נבין מדוע נאמר "הבאים" בלשון הווה. הענווה הגמורה כלפי עצת ד' ומסירות הנפש הענקית לסבול את העבדות והעינוי אינן תופעה מקרית חד-פעמית, אלא היא תכונתם הקבועה של ישראל לאורך כל הדורות, טבעם המקורי הטהור ותמצית סגולתם. בני ישראל בכל הדורות הם בבחינת 'באים' – מוכנים ומזומנים לעשות רצון אביהם שבשמים, ומתעלים מעל לכל שיקול של תועלת פרטית. "ואלה שמות בני ישראל" – זה השֵׁם שלנו, זו מהותנו. מהו שמנו? מהי מהותנו? "הבאים מצרימה"[17].
על פי דברים אלו יוצא אפוא ששמות בני ישראל הבאים למצרים "איש וביתו" בפרק זמן היסטורי זה, כוללים בתוכם את נשמות כל ישראל "הבאים מצרימה" בכל דור ודור.
מובא בפירוש הרב פנחס הלוי איש הורוביץ, רבו של החת"ם סופר:
"בהם [בשמות בני ישראל הבאים מצרימה]
נכללים כל נשמות ישראל עד סוף כל הדורות.
כמו שאמרו: ולא את אבותינו בלבד גאל
אלא אף אותנו גאל עמהם"[18].
התופעה הפלאית של שמות רבים – דורות רבים, איש איש וביתו, איש איש וסגנונו המיוחד – המהווים מציאות חיים אחת, נובעת מ"את יעקב", מכך שכולם דבוקים בו כענפים היוצאים משורש אחד ומגלים מהות חיים כללית אחת.
אומר הרב הירש:
"'את יעקב איש וביתו: הגם שעמדו איש בראש ביתו,
הרי ביעקב דבקו, ובו נצמדו בכל לבם! –
'את יעקב' מציין קשר הדוק בהרבה [קשר עצמי] מאשר 'עִם יעקב'"[19].
על אף שכל אחד מן הבנים הוא ראש משפחה בעלת חשיבות עצמית יחודית, הם אינם רואים את עצמם אלא גילויים של נשמת יעקב אביהם. את כל תוכנם ומהותם הם יונקים אך ממנו, וכולם הם ענפים של נשמתו.
אומרים חז"ל:
"את יעקב – כל אלה מכֹּחו של יעקב"[20].
"ויהי כל נפש"
באמצעות המילה "ויהי כל נפש" אומרת התורה שאין היא מעוניינת רק לציין את מספר נפשות בית יעקב אלא ללמדנו את איכותן שכולן הן הווית חיים אחדותית, נפש אחת ממש, המורכבת משִבעים גוונים וכוחות שונים – "שבעים נפש"[21].
מדוע דווקא שִבעים?
שבעים שמות לקב"ה[22]. עם ישראל בנוי בתבנית אלוקית המבטאת את שמותיו של הקב"ה, את דרכי ואופני התגלותו בעולם. שמות אלו הם תמצית אופיו הנפשי הלאומי של עם ישראל. באמצעות האומה הישראלית מתגלה בעולם שמו השלם של הקב"ה.
ועוד, מובא במהר"ל:
"ע' נפש כמו כלל ע' אומות"[23].
המספר שבעים מבטא הווית חיים שלמה הכוללת בתוכה את כל הכוחות והגוונים הקיימים בכלל האנושות[24].
אומר הרב קוק:
"כנסת ישראל היא תמצית ההויה כולה
ובעולם הזה נשפע תמצית זו באומה הישראלית ממש
בחומריותה ורוחניותה, בתולדתה ואמונתה"[25].
ליצירה שלמה זו יש מטרה, יעוד אלוקי:
"[להשפיע] על כל ההיקף של כל העמים כולם
לעדן את הנשמה הלאומית שבכל עם
ולקרב את העמים כולם בכֹחו [של עם ישראל]
למעמד יותר נשגב ויותר אצילי"[26].
כל הכוחות העולמיים מופיעים בעם ישראל בטהרתם, בצורתם האלוקית המקורית, לכן הוא מסוגל לרומם את האנושות על כל חלקיה וגווניה, שיופיעו בעדינותם המוסרית ובחיוניותם הבריאה.
כל שִבעים הנפש הללו הם "יֹצאי ירך יעקב", כלומר "כל רֹאיהם יכירום כי הם זרע ברך ד'"[27] מפני שהירך מסמנת את המילה[28]. הם יצירה לאומית נבדלת ושונה לחלוטין במהותה מכל הגויים, יצירה הנושאת בתוכה את נשמת יעקב אבינו. רק מתוך הנבדלוּת "שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם" ניתן יהיה לקוות לעולם מתוקן במלכות שדי "וכל בני בשר יקראו בשמך"[29].
"ויוסף היה במצרים"
יוסף אשר הוא בנה של רחל, עיקר תולדותיו של יעקב[30] ובו מופיעה תמצית נשמתו הכללית של יעקב. הוא זכה לרומם את כל האחים להשתחוות לו. דהיינו, להכיר שהם כולם חלקים של נשמה אחת המופיעה בו, ובלעדיה כל חלק היה מאבד את משמעותו וממילא את קיומו[31]. "כי למחיה שלחני אלהים לפניכם"[32] – אין מקריות בכך שדווקא יוסף נשלח להחיות את כל אחיו. נשמת החיים הכללית המופיעה ביוסף היא שמחיה את כל השבטים ולכן הוא גם זה שמחיה אותם במזון.
"ויוסף היה במצרים" – התורה אינה באה לומר רק שיוסף היה פיסית במצרים, עובדה זו הרי ידועה. ברצונה ללמדנו שלהיותו שם חשיבות מכרעת ביותר בתולדות ישראל. יוסף סלל לבני ישראל את הדרך שתאפשר להם לגְלות למצרים מבלי להיטמע בין הגויים.
אומרים חז"ל:
"עתידים ישראל לירד להשתעבד במצרים
והיה יוסף מתוקן להם"[33].
בהשתחוויה ליוסף הוטבעה בשבטים הכרה פנימית עמוקה ונצחית שהם כולם ענפים של מהות קודש כללית אחת. הכרה זו תלווה אותם לאורך כל דרכם ההיסטורית. הודות ליוסף, בני ישראל הבאים למצרים להיכנס תחת עול השעבוד, מובטחים שיישָארו במעמדם ככלל הנבדל מסביבתם. ואמנם מצאנו שאף על פי שהושפעו מאוד מן התרבות המצרית: "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה"[34], באורח פלא "לא שינו את שמם… את לשונם… לא אמרו לשון הרע… לא היה בהן פרוץ ערוה"[35]. יוסף הטביע עמוק מאוד בנפשה של האומה את תודעתה הלאומית הכללית המקיימת אותה. הצביון הלאומי היחודי הלך והתברר כאור השמש בצהרים דווקא בתוך המציאות המסובכת של הגלות.
מובא בליקוטי אמרים של הרבי מחב"ד:
"ועל זה היה כל ענין גלות מצרים
לבירור זה שיזכו ליבחר להיות אומה מיוחדת נבדל מכל העמים
שבירור זה הוא במצרים מקום הזימה,
ויוסף היה ראש הנכנסים לשם ובירר זה בנסיון שנבדל מהם"[36].
יוסף הצליח להטמיע באחים את ההכרה במעלתם הכללית מתוך שהוא בעצמו הופיעהּ בחייו ממש. כל חייו, כל עיסוקיו היו ביטוי למגמת הקודש העליונה – "ויהי ד' את יוסף". נאמנותו המוחלטת לה בולטת ביותר בעמידתו המופלאה בניסיון עם אשת פוטיפר. "ראה דיוקנו של אביו"[37] – ראה את נשמת אביו, את המגמה הכללית העליונה המופיעה באביו ומכוחה לא נכנע לשום רצון פרטי. מדרגת יוסף, טהרתו מכל תפיסה שטחית של החיים היא למעשה מדרגת האומה כולה שתלך ותתברר דווקא מתוך כור ההיתוך של מצרים.
לסיכום:
"ועוד בחינה אחת שהיה לישראל במצרים
שהיה בחינת אהבה ואחוה ביניהם [לכידות נפשית עמוקה]…
כמאמר הכתוב 'ויהי כל נפש יֹצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים'
ונאמר לשון יחיד 'נפש' לרמז שכל השבעים נפשות היו באחדות ובאהבה כנפש אחד.
וכל זה היה להם על ידי 'ויוסף היה במצרים'
שיוסף המשיך להם בחינה זו של 'ואהבת לרעך כמוך'[38]"[39].
אילו לא היה יוסף במצרים קודם לבואם של ישראל לא היה מוטבע בהם הכוח 'המקבץ והמאחד'[40] ולא היתה להם חלילה תקומה מן השעבוד. מכוחו הוטבעה באומה האחדות הלאומית כמדרגת חיים נצחית.
[1] בראשית מו ח-כז.
[2] בראשית יב י.
[3] שם כו ב.
[4] שם מו ג.
[5] שמות רבה א ב.
[6] עיין עוד שיחות הרב צבי יהודה שמות 14-13.
[7] שם עמ' 20.
[8] פס' ט.
[9] שמות רבה א ה.
[10] בראשית כט לב.
[11] שמות ג ז.
[12] בראשית כט לה.
[13] ישעיהו לא א.
[14] מובא בתורה שלמה סעיף טז.
[15] אור החיים שמות א א.
[16] שם.
[17] בעל הטורים לפסוק א: "ישראל הבאים – ר"ת [ראשי תיבות] וס"ת [סופי תיבות] מילה". התוכן הרמוז ב"ישראל הבאים" הוא קשר החיים הנצחי של עם ישראל לקב"ה, קשר החתום כאות ברית בבשרנו ומבטא את מהותנו האלוקית הכללית.
[18] פנים יפות לפסוק א.
[19] הרש"ר הירש לפסוק א.
[20] שמות רבה א ד.
[21] לעומת זאת על עשיו נאמר "ויקח… את כל נפשות ביתו" ברבים (בראשית לו ו).
[22] מדרש הגדול ויגש עמ' תשעד. וכן בבעל הטורים במדבר יא טז.
[23] גבורות השם פי"ג.
[24] כשם שהעולם שנברא בשבעה ימים הוא עולם שלם אורגני שכל הכוחות מופיעים בו בהרמוניה.
[25] אורות, אורות ישראל פ"א א עמ' קלח.
[26] שם, שם פ"ה א.
[27] ישעיהו סא ט.
[28] עיין מלבי"ם בראשית כד ב ד"ה שים נא ידך[תחת ירכי]". פחד יצחק נ' גאל-דור א' עמ' 87.
[29] מתוך 'עלינו לשבח'.
[30] בראשית רבה פד ה: "כך אמרו חכמים: התולדות הללו לא באו אלא בזכותו של יוסף ובשבילו. כלום הלך יעקב אצל לבן? אלא בשביל רחל. התולדות הללו היו ממתינות עד שנולד יוסף הה"ד 'ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב ללבן שלחני ואלכה' (בראשית ל כה)".
[31] עיין בחוברת כי רֹעה היא לדמותה של רחל אמנו עמ' 40-37.
[32] בראשית מה ה.
[33] תנחומא שמות יז.
[34] מדרש תהילים שוחר טוב (בובר) מזמור טו.
[35] ילקוט שמעוני ויקרא פכ"ד רמז תרנז.
[36] ליקוטי אמרים (הרבי מחב"ד) אות טז.
[37] פרקי דרבי אליעזר פל"ח.
[38] ויקרא יט יח.
[39] ספר בת עין לפרשת בא.
[40] כך מבאר המהר"ל את כוח רחל נצח ישראל פ"א.
תנ"ך בגובה הנשמה 