(כדי להפיק את מלוא התועלת ממאמר זה רצוי להקדים לקריאתו את המאמר הראשון על העקידה: 'ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור')
יג וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא
וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו
וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם
וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל
וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ.
1. לכאורה אפשר היה לומר את כל הפסוק הזה בחמש מילים: "וירא אברהם איל ויעלהו לעולה".
א. מה מוסיפות המילים "וישא את עיניו" על פני "וירא"?
ב. "והנה איל" – מה מוסיפה המילה "והנה"?
ג. מה מקומה של המילה "אחר"? אחר מה?
ד. "נאחז בסבך בקרניו" – לשם מה חשוב לדעת באיזה מצב היה נתון האיל לפני הקרבתו?
ה. לשם מה "וילך", "ויקח"? אם העלהו לעולה ברור שהלך ולקח?
ו. "תחת בנו" – וכי לא היינו יודעים מעצמנו שהאיל הוקרב במקום יצחק?
"והנה איל"
ראיית אברהם את האיל איננה מקרית אלא מתוך נשיאת עינים. דהיינו, מתוך מבט מלא ציפיה והשתוקקות להביע בביטוי מעשי את הכיסופים העזים לאל חי שהלכו והתעצמו בקרבו במהלך התכוננותו לעקדה.
אומר הרב קוק:
"חש [אברהם] בקדושת נשמתו
שצריך הוא לחפש איזה נושא שיהיה בתור כלי להכיל בתוכו את האור הגדול,
אשר הוא חש במלוא נפשו הרוממה, הספוגה אושר חיים אלהיים"[1].
מה יעשה אברהם עם כל אנרגיית האהבה האלוקית שהצטברה בקרבו, שמילאה את כל חדרי לבבו? כיצד יוכל להכיל את תעצומות הקודש הגואים בקרבו מבלי לתת להם ביטוי מעשי?!
"מה! אני הולך בלי קרבן?!"[2]
נשמת אברהם מבקשת את הכלי, אשר דרכו תביע את עומק קדושתה.
בפעולת החיפוש של אברהם את הכלי הממשי להופעת הקדושה הפנימית שבקרבו הוא קובע את אופיה של האומה וצביונה. גודל חייה האלוקי לא יוכל להצטמצם בחיי הרגש בלבד אלא יהיה מוכרח לבוא לידי ביטוי בריבוי מעשים: מצוות, חוקים ודקדוקי דקדוקים. ככל שנשמת החיים גדולה יותר, כך היא נדרשת להתגלות בהמון מעשים ולהניח בהם את עושר הופעותיה[3].
ואכן הקב"ה מזמן לאברהם אבינו את הכלי הממשי, אשר דרכו הוא יביע את אהבת ד' הבוערת בלבבו.
"והנה איל" – אומר המהר"ל:
"'והנה' – הוא לשון הכנה שהוא מוכן
ולא ידענו מאיזה זמן הוא מוכן,
לכך פירש [רש"י] מששת ימי בראשית"[4].
מצד אחד רומזת לנו התורה שהאיל היה מוכן ומזומן להקרבה מבעוד מועד, אולם מאידך גיסא לא גילתה ממתי. על כן יש לומר שהוא מוכן מן הזמן שהוא מעל גדרי הזמן הרגילים – "ערב שבת בין השמשות"[5].
מה משמעות הדבר שאֵילו של אברהם מוכן ומזומן להקריבו על גבי המזבח מששת ימי בראשית?
הדברים המוכנים מששת ימי בראשית נועדו להוציא לפועל את התכנית האלוקית של העולם, את התוכן הפנימי האצור בו.
האיל הוא האמצעי שדרכו יביע אברהם את תעצומות הקודש של אהבת ד' הטהורה ומסירות הנפש אשר בקרבו. אהבת ד' המבטלת את כל ערכי החיים אל מול הרצון האלוקי, היא היא מגמת הבריאה מראשיתה. המדרגה אליה חותרת המציאות מרגע יצירתה היא להיות בבחינת 'עבד' לגילוי הרצון האלוקי. זו מדרגתה האמיתית של המציאות וכל ערכה, היא המנוע הפנימי המניע את כל גלגלי ההסטוריה על כל מאורעותיהם ושטפיהם אל גילוי ים אהבתה הטהורה ליוצרה.
מששת ימי בראשית מוכן ומזומן האיל הקרב על המזבח מפני שהוא מגלם את שאיפתה הכמוסה של המציאות מראשית היווסדה, אשר היא שאיפתו החיה והגלויה של עם ישראל.
אומר המלבי"ם:
"וד' ציווהו על העקידה שיהיה זה הכנה לזרעו
שיצטוו על הקורבנות וד' יקבל מחשבה זו
של מסירות נפש כמעשה ממש"[6].
הקרבת הקרבנות מביעה את העמדה הנפשית של האדם מישראל המוכן להיות קרב בעצמו על גבי המזבח. לפיכך, הקרבת האיל על ידי אברהם אבינו מניחה את היסוד לכל עבודת הקרבנות במקדש – עבודה המבטאת את תוכן חייה השלם של האומה, את תכונת ההקרבה ומסירות הנפש שלה לאלוקיה.
"נאחז בסבך"
"והנה איל אחר נאחז בסבך" – אחר מה? סתמה התורה ולא פירשה.
לדעת הרשב"ם "אחר" פירושו 'אחר כך'. "וירא והנה איל, אחר כך נאחז בסבך". כלומר, טרם ראה אברהם את האיל אחוז בסבך, ראהו במצבו הטבעי טרם הסתבכותו.
"וירא והנה איל עובר לפניו, אחר נאחז בסבך.
כלומר אחרי כן ראה את האיל מידי עוברו נאחז בסבכי היער".
לעומת זאת סובר רבנו אברהם אבן עזרא ש"אחר" פירושו 'אחרי ש'. "וירא והנה איל אחר שנאחז בסבך". לפי פירוש זה יוצא שאברהם ראה את האיל אך ורק לאחר שהסתבך בקרניו בסבכי היער.
שאלנו מדוע חשוב לדעת באיזה מצב ראה אברהם את האיל? ועוד יש לשאול: מדוע התורה בעצמה לא כתבה "אחר כך", או "אחר ש"?
בוודאי שלא במקרה סתמה התורה ולא פירשה את תיאור הזמן "אחר". כך רמזה ש"אחר" הוא מֵעבר להגדרה של 'כאן ועכשיו', מֵעבר לרגע ההיסטורי בו נתון אברהם.
אומרים חז"ל:
"אחר כ ל ה ד ו ר ו ת עתידין בניך ליאחז בעוונות
ולהסתבך בצרות וסופן להגאל בקרניו של איל"[7].
בתיאור הזמן "אחר" מקופלת למעשה ההיסטוריה כולה. הסתבכות האיל מבטאת את ההסתבכות של עם ישראל בעוונות לאורך כל הדורות. ברגע ההיסטורי הגדול של העקדה, שהוא נשמת אפה של המציאות כולה כפי שהתבאר לעיל[8], כבר מקופלים גם המשברים והנפילות שלאורך כל ההיסטוריה. מדוע?
האיל כפי שראינו מבטא את המעלה הפנימית והעליונה ביותר של המציאות, את כמיהתה ושקיקתה לאלוקיה עד כדי מסירת הכל לשמו. ככל שמדובר במדרגת חיים עליונה, אידאלית וטהורה השוקקת להופיע בעולם, כך הדרך אליה ארוכה וקשה, רצופת משברים והסתבכויות. דברים פשוטים ניתנים להשגה בקלות, אולם את קומת החיים המוסרית והשלמה כפי שמתגלה בעקדה, אין זה פשוט כלל וכלל להשיג ולהתרומם אליה. ההסתבכות נובעת מן התביעה האלוקית הבלתי מתפשרת מאִתנו לגלות קומת חיים זו בקרבנו ולהוציאה אל הפועל בכל מרחב החיים.
בביטוי "נאחז בסבך" קיימת לכאורה סתירה פנימית. מצד אחד, 'להאחז' הוא פועל חיובי המביע חוזק ויציבות, מפני שלא ניתן להאחז אלא במשהו יציב ומוצק – "אחוזת עולם". אולם 'סבך' הוא ביטוי שלילי, המביע סטיה מדרך הישר, בלבול והסתבכות. בדרך כלל הכניסה לסבך מחלישה את האדם, מותירה אותו עם שריטות, חבלות וצלקות. כיצד אפוא ניתן "להאחז בסבך" – למצוא בו נקודת אחיזה, בסיס לצמיחה? בסבך הרי ניתן לכאורה רק להסתבך, וליפול?
הדבר שהופך את הביטוי "נאחז בסבך" לאפשרי הוא המשכו: "בקרניו". הקרניים של האיל מאפשרות את הבניין המוצק והאיתן של החיים.
קרן האיל הצמודה לראשו, מבטאת את הצד העליון שבו, את פסגת תוכנו. התכונה הבולטת של קרן האיל היא היותה כפופה. ללמדנו שרק מתוך ההתכופפות וההשתעבדות המוחלטת לרצון ד' יוכל להתגלות תוכן החיים האמיתי של הבריאה – הטהרה המוסרית ונקיות הדעת.
הקול האלוקי המופק מן השופר בראש השנה מסוגל לרומם אותנו. הוא חושף בנו את הרצון היסודי של חיינו לקבץ ולאחד את כל כוחות החיים ואת כל הבריות כולם – "כל בשר יחדיו" – לאגודה אחת המביעה את נשמתה, את מלכות ד'. על מנת שקול השופר יוכל להישמע על קרן האיל להיות חלולה. הלב צריך להיות פנוי מכל הרצונות והמאווים הפרטיים, כפי שדוד המלך אומר: "ולבי חלל בקרבי"[9], רק אז תוכל האמת האלוקית להופיע במלוא פארה והדרה דרך כל הכוחות והכישרונות שברא ד' בעולמו.
אמנם ההסתבכויות והנפילות משפילות את האדם, מחלישות אותו ועלולות לדרדר אותו מבחינה מוסרית לעמקי תהומות, אולם בכוחן של קרני האיל להושיעו, להחזירו לתכונתו היסודית הטובה והבריאה. בתשובה מאהבה "זדונות נהפכות לזכויות"[10]. קול השופר מסוגל להפך את הסיבוכים והנפילות אשר חווה האדם במהלך השנה לצמיחה מוסרית גדולה לאין ערוך מן המדרגה שהיה בה האדם טרם נפילתו.
אומרים חז"ל:
"למה תוקעין בשופר של איל?
אמר הקב"ה…
כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם
ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני"[11].
מדוע נחשבת תקיעת השופר כאילו עקדנו עצמנו לפני ד'?
שמיעת קול השופר איננה פעולה חיצונית. היא מחוללת בקרבנו מהפך רוחני. היא מפגישה אותנו עם תכונת ה'קרן' שבנו – עם תכונת הענווה – היותנו כפופים למי 'שאמר והיה העולם'. היא מציפה בנו את ההכרה שכל ערך חיינו הוא אך ורק מצד שהם מכוונים להופעת מגמתם האידאלית והעליונה. בעת שמיעת קול השופר אנו מתרוממים למפגש עם עצמיותנו הטהורה, עם שקיקתנו וצימאוננו לאל חי. אנו מגלים בתוכנו פנימה כמיהה טהורה ואדירה להופעת שם ד' בעולם, געגוע עמוק לתיקון עולם במלכות שדי. בראש השנה אנו נולדים מחדש, מעריכים את חיינו על פי מגמתם הכללית שנשתכחה מאתנו בהבלי הזמן, ושואפים לראות אותם מכוונים אליה עוד יותר משהיו עד כה. על כן אנו נזכרים לפני ד' כמי שעקדנו עצמנו לפניו.
מתוך כך נוכל לגעת בעומק הטמון בפירושיהם של הרשב"ם וראב"ע ביחס למלה 'אחַר'.
מפירושו של ראב"ע עולה כאמור, כי אברהם לא ראה את האיל אלא כשהוא אחוז בסבך. משמעות הדבר היא, שלא ניתן לראות את האיל, דהיינו לעמוד על עומק התוכן הגלום בו, כי אם דרך הסבך, דרך כור ההיתוך של ההסתבכויות. בכוחם של הצרות והיסורים לשחרר אותנו אט, אט, מכל התפיסות החיצוניות, וההבנות הקטנות והשטחיות של החיים, עד שמתנוצץ לו אור האמת הפנימית של חיינו במלוא זוהרו, ומתגלה עד כמה זכה וברה היא נשמת כנסת ישראל החצובה מתחת כסא הכבוד. יוצא אפוא שכל מהלכי ההיסטוריה המורכבים והמפותלים רק מובילים אותנו להופעת תוכן החיים המוסרי העליון שהתגלה בעקדה.
מפירושו של הרשב"ם מובן כי אברהם לא ראה את האיל נאחז בסבך אלא לאחר שראהו תחילה עובר לפניו. פירוש הדבר הוא שלא ניתן להביט נכון על מצב ההסתבכות של עם ישראל בעוונות, לולא המפגש עם המצב הראשוני, הקודם להסתבכויות. רק לאחר ההתבוננות במעלתם האלוקית העצמית והמקורית של ישראל הקודמת למעשיהם ולבחירתם, ניתן לעמוד על ההאחזות הנוצרת בתוך הסבך, להבין ולראות את הבניין המוסרי והתיקון השלם הנרקמים כל העת דרך כל הנפילות והמשברים.
"וילך… ויקח את האיל"
"וילך אברהם ויקח את האיל" – אברהם לא רק מקריב את האיל אלא הולך אליו. ההליכה של אברהם מביעה את גישתו למציאות המורכבת בה האיל אחוז בסבך. הוא אינו נבהל ואינו מתייאש מן ההסתבכות הזו. הוא הרי ראה את האיל טרם הסתבכותו ועל כן הוא מבין שהמצב של ההסתבכות בעבירות ובמעשים הרעים הוא חיצוני וניתן להתגבר עליו. אברהם אבינו יודע שאהבת ד' הרוממה כפי שהתגלתה בו בעקדה היא היא התוכן המהותי הגלום באיל – בעם ישראל. על כן יש לו זכרון חי וקיים לעד.
"אמר לפניו [אברהם לקב"ה]: רבון העולמים!
בשעה שאמרת לי 'קח נא את בנך את יחידך'
היה לי מה להשיב:
אתמול אמרת 'כי ביצחק יקרא לך זרע'… ועכשיו 'קח נא את בנך וגו",
וחס ושלום לא עשיתי כן אלא כבשתי רחמי לעשות רצונך.
יהי רצון מלפניך ד' אלוהינו,
בשעה שיהיו בניו של יצחק באים לידי עבירות ומעשים רעים
תהא נזכר להם אותה העקידה ותתמלא עליהם רחמים"[12].
מדוע שד' יזכור לנו את העקדה שעקד אברהם? הרי מעשה העקדה הוא זכותו המופלאה של אברהם?! אין זאת אלא שבמעשה העקדה הטביע אברהם את תכונת מסירות הנפש באומה עד סוף כל הדורות, והיא הולכת ונחשפת בכל פעם מחדש בהישמע קול השופר.
"ויקח את האיל" – גם פעולת הלקיחה איננה פעולה טכנית בלבד כי אם מלאת תוכן.
אומר הרב קוק:
"לקח את האיל שיהיה שלו בתור קנין,
שיתאחד עמו באותה ההתאחדות הקניינית,
הראויה לכל קרבן רגיל וקבוע לדורות להיות מאוחד עם המקריב אותו"[13].
אמנם הקב"ה לא ציוה את אברהם להקריב קרבן וגם לא הורה לו את פרטי ההלכות של מעשה ההקרבה, אולם אברהם נדחף בדחיפה נשמתית להעלאת הקרבן, ומתוכו, מקולו האלוקי, הפנימי הוא משיג גם את פרטי ההלכות, שהאחת מהן אומרת שעל הקרבן להיות קניינו של האדם – "שיתאחד עמו בהתאחדות קניינית".
העובדה שהאיל נתון בסבך אינה מונעת מאברהם לקחת אותו. אין הדבר גורם לו לחפש 'אוביקט' אחר להביע דרכו את תעצומות הקודש שבנפשו. לאברהם אבינו היתה סיבה טובה לחפש קרבן אחר, שהרי הוצאת האיל מסִבכו עלולה להיות כרוכה בפציעתו ומימלא יפסל להקרבה. אולם התאחדותו הקניינית עם האיל מביעה גם התאחדות נפשית עמוקה. הוא מאמין בתוכן הפנימי הגלום בו – "כולך יפה רעייתי ומום אין בך", ועל כן אינו מתייאש מן ההסתבכות שהוא נתון בה. האמונה בתמימותו הפנימית של האיל מגלה אותה ומולידה בסיעתא דשמיא את הוצאתו מן הסבך שלם וללא פגע.
"תחת בנו"
גם הביטוי "תחת בנו" אינו תיאור טכני של 'זה תמורת זה' אלא: התוכן המוסרי העליון שהיה אמור לצאת אל הפועל בהקרבת יצחק הופיע במדויק בהקרבת האיל.
"ככל אותו החזון וככל אותו עוז האהבה האלהית
אשר התלקחה בלבבו, בהיותו מוכן לפעול הקרבת בנו,
באותה המדה עצמה העלה את האיל"[14].
למרות שבציווי "אל תשלח ידך אל הנער" נסתיים הנסיון, ואף על פי שכבר לא היה על מה למסור את הנפש, לא נפלה ממעמדה כל רוממות הקודש של אהבת ד' של אברהם. כל העליה הרוחנית לה זכה אברהם הפכה להיות מדרגת חייו הקבועה.
"לא פעל עליו השינוי הזה, החילוף של יצחק באיל
לקרר בכל דהו את כל אותו אור הגבורה וגובה הנשמה הפנימית
המצטרפת אל פעולת ההקרבה"[15].
בדרך כלל שינויים חיצוניים מאוד משפיעים על הבריות לשנות את מעמדם ומצבם הנפשי, אבל לא כך הדבר אצל אברהם אבינו. מכוח נפעלותו המוחלטת מן האמת האלוקית, נשארת עמדתו הפנימית באיתנותה. "תחת בנו" אם כן, פירושו שהקרבת האיל שוַות ערך באיכותה להקרבת בנו.
"ר' בנאי אמר:
אמר לפניו [אברהם]: רבון העולם!
הוי רואה דמיו של איל זה כאילו דמו של יצחק בני,
אימוריו [חלביו וקרביו] כאילו אימוריו דיצחק ברי [בני][16].
נמצאנו למדים שערכה של מסירות הנפש אינה דווקא מסירתה בפועל, כי אם המעמד הנפשי הקבוע להיות נכון בכל עת למסור הכל למען שמו באהבה.
[1]. עולת ראיה שם עמ' צג.
.[2] פסיקתא רבתי מא ו.
.[3] עפ"י אורות, אורות ישראל ז עמ' קסב.
.[4] גור אריה לפסוק יג.
[5]. אבות פ"ה מ"ח ועיין גם תנחומא וירא כג.
.[6] לפסוק יג.
.[7] ירושלמי תענית פ"ב ה"ד.
[8] . ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור עמ' 4-3.
[9]. תהילים קט כב.
[10]. יומא פו ע"ב.
.[11] ראש השנה טז ע"א.
[12]. בראשית רבה נו י.
[13]. עולת ראיה שם עמ' צד.
.[14] שם.
.[15] שם.
[16]. בראשית רבה נו ט.
תנ"ך בגובה הנשמה 